אני עובד כל החודש אבל כשאני מסתכל בחשבון הבנק אני לא רואה את הברכה בכסף, מזדהה עם המשפט הכאוב הזה? גם אתה מרגיש כי אתה לא מקבל מספיק על עמלך? חווה את התחושה המתסכלת הזאת, שכולם נהנים מעבודתך המסורה ורק אתה נשאר יחף?
זה מזכיר לי את הסיפור על טַבָּח המלך שאיבד את ראשו.
לפני שנים רבות, המלך שלח הודעה למטבח כי הוא רעב ויש להכין אוכל משביע ומהר. טבח המשנה שהיה במשמרת התרגש, זאת הייתה הזמנות מצוינת בשבילו לאלתר מהתפריט הקבוע של המלך ולהוכיח את עצמו.
הוא ניגש אל המזווה ובחר את חומרי הגלם המשובחים ביותר, הוא הקפיץ פטריות כמהין בשמן זית, הוא עישן אווז שלם בעשן אלון היקר ביותר, פרס פילה של בקר והכניס לתנור עם כבד אווז, הכין תבשיל קדרה מהקטניות המשובחות ביותר "עבודת יד"… כן, הוא ברר קטנית קטנית ולקח רק את המשובחות ביותר, הכין מנה של קוויאר וציווה למרוט 4 ציפורי שיר שנחשבות למעדן במיוחד אם מטגנים אותם בשומן כבש. כך עמל ושקד הטבח המלכותי על ההכנות המרובות, כדי להכין למלך את מה שמגיע לו: סעודת מלכים ראויה לשמה!
המלך בינתיים יושב וממתין ובטנו מקרקרת מרעב, הוא שולח שליח מיוחד שיזרז את הטבח, אבל הטבח עסוק בצלחות האוכל, הוא מקשט את הצלחות בפרחי מאכל, מפזר אבקת זהב אכילה ומפסל את המזון. בסופו של דבר ירד המלך למטבח, ציווה לערוף את ראש הטבח והכין לעצמו סנדוויץ' חביתה.
מה הייתה הטעות של הטבח? כולנו מכירים את מאמר חכמינו "תפסת מרובה לא תפסת", אך מעטים מאיתנו מבינים עד כמה הכלל הזה רלוונטי לכל מישור בחיינו, ועד כמה הניסיון להיות מושלמים ומתוקתקים עד הפרט האחרון פוגע בנו – הרבה יותר ממה שהוא עוזר לנו.
כולנו רוצים להצליח ולעשות הכי טוב, לעצמנו, ללקוח, לבוס, על כולנו מוטלת האחריות להצלחה של הפעולה שלנו ויש לנו את הסמכות לפעול, השאלה היחידה שיש לנו לשאול האם אנו, כמו הטבח המלכותי, משקיעים יותר מדי זמן ומשאבים בדברים זניחים וטיפשיים – על חשבון הדברים האמיתיים? כמה אחוזים מתוך כלל הפעולות שאנו דוחפים לסדר היום שלנו – באמת משרתים את השורה התחתונה ומשפיעים על התוצאות המתקבלות? האם במקום להכין סנדוויץ' חביתה יעילה ומשביעה אנחנו מייצרים סעודת מלכים ומוצאים את עצמנו עם ראש ערוף, מטפורית כמובן? האם אנחנו משכילים ומקפידים בעבודה להגיע אל "לב העשייה" תוך שמירה על רווח הוגן, או שאנו מכלים את זמננו על הטפל והלא רווחי?
עבודה, בסופו של יום, מורכבת משלושה חלקים: לב העבודה – החלקים הקריטיים שחייבים את טיפולכם האישי, ואשר עליהם משלמים לכם כסף באופן ישיר, כמו הצלם שעומד ומצלם תמונות, הגננת ששומרת ומאכילה את הילדים וכדומה; חלקים הניתנים להעברה – דברים שאפשר להיעזר באנשי מקצוע, או משימות בסיסיות שאפשר להעביר לעוזר, או שאפשר פשוט לדחות אותם למועד מתאים; וגם חלקים שזוללים לנו זמן ומקום ולא מספקים לנו תמורה ראויה – כמו דאגה מתמדת של גננת שהילדים יישארו נקיים ומסודרים בכל רגע נתון, מסירות מופרזת שהלקוח יקבל את מבוקשו גם כשהוא עדיין לא משלם, התאמצות יתירה שהנוסע לא ימתין לנו אלא אנחנו נמתין לו, כדי שלא יעלה על הסעה אחרת, או אפילו לתמחר עסקה קטנה בהפסד, רק כדי לסגור את העסקה.
לכל מי שמזדהה עם הדברים אני רוצה לתת טכניקה, שאם תאמצו אותה – היא תשנה באופן קיצוני את איכות החיים שלכם. לתשומת לבכם, החוק היבש אומר שתרגול מוחלט למשך שלושה חודשים יהפוך את המיומנות הזאת לקבועה.
מכירים את התופעה שאתם מסדרים את המחסן שלכם, זורקים המון דברים לפח, ומניחים המון דברים בצד להעביר לאחרים, ופתאום נהיה לכם אור בעיניים ויש לכם הרבה יותר מקום פנוי ממה שחשבתם? אז ככה זה יעבוד גם ביומן שלכם: עברו על כל משימה שיש לכם והגדירו "מה אתם רוצים שיצא לכם ממנה" (רווח כספי, סיפוק, הערכה וכו'), ואז חלקו את המשימות לשלושה חלקים: 1. זבל, 2. מענה, 3. העברה.
3. זבל: האם המשימה הנ"ל היא זבל? כלומר, האם אין בה תועלת והיא סתם תופסת נפח עשייה? במידה והמשימה היא כזאת – זרקו אותה לפח, פשוט מחקו אותה מהיומן בלי רחמים, כי סופו של זבל להסריח. נסיעה קבועה שלא מתגמלת את הנהג, תיקון תקלה שאין שכר בצידה, טיפול בתלונה שלא קשורה אליכם או לקוח שאינו רווחי – מכל אלה אתם חייבים להיפטר מיידית כדי להשאיר מקום בראש וביומן לדברים מועילים יותר.
2. מענה: האם המשימה מניבה תוצאות רצויות? כלומר, האם ההיענות שלכם למשימה והקדשת הזמן שלכם לטיפול בה מספק את המטרה? במידה וכן – תנו מענה וקבלו את הרווח, במידה והמענה לא מספק רווח – נסו לבחון כיצד אתם יכולים לשנות את המדיניות שלכם כדי להבטיח שהרווח יישמר. לדוגמא: לגבות תשלום על בדיקה גם ללא טיפול בתקלה, לבסס בפעוטון תפריט ארוחות בריאות וזולות, ועוד.
3. העברה: במידה והמשימה היא לא "זבל" אבל גם לא "מענה" (כלומר אתם רוצים שהיא תבוצע, אבל אין הכרח שדווקא אתם תתנו לה את המענה) – חפשו למי ניתן לתת אותה: עובד, חבר, שותף, עמית, אישה, בעל… או דחו לזמן אחר, דחייה לזמן אחר שבו נקבל על זה רווח או נחליט לזרוק לפח!
